שוב, לא יומולדת.

אבא,

היום אתה לא בן 86.

שנתיים וטיפה מאז שהלכת ואתה עדיין נוכח בחיים שלי ושלנו, אם כי חסרים לי החיבוק, והזקן שהיה פעם דוקר והתרכך עם השנים... סבא אברהם היה דוקר הרבה יותר 😊

היית שמח לראות איך התאספנו כולנו לסופשבוע משפחתי ועלינו לבית הקברות בבלפוריה. בעצם, אני בטוחה שאתה שמח על זה, איפה שאתה לא נמצא עכשיו. כי היינו כולנו יחד, לא הייתה לנו רשימה בלתי אפשרית של יעדים לסופ"ש הזה, ויום שלם הוקדש פשוט לבלות יחד בלי לצאת מהצימר!

אני מדמיינת אותך יושב איתנו. מעיין בצד בעיתון של שבת, או באיזה ספר. מנמנם פה ושם, ובעיקר שמח וגאה בשבט הקטן שצמח לך ולאמא.

אל תדאג! וידאנו שנוכחותך תורגש במיוחד כשהלכנו לראות את עתיקות בית שאן – אני בטוחה שהיית מוסיף הרבה על דברי המדריכה, אבל אולי היית מתקשה בעליה חזרה לכיוון היציאה.

שנתיים וטיפה שאתה לא מצחיק את סיון, קורא לה סיפורים, צופה איתה ב'פטרושקה' במחשב.
שנתיים וטיפה שלא ביקשת שאעשה הגהה לעבודת סמינר.
שנתיים וטיפה שלא נכנסתי לבית והתנגנה מוסיקה קלאסית ברקע.
שנתיים וטיפה שלא נכפה עלינו לראות תכניות בישול בשפות שאיננו מבינים (וגם לא אתה).
שנתיים וטיפה שלא נרדמת לנו באמצע שיחה.
שנתיים וטיפה שאי אפשר להתקשר ולשאול שאלה על כל יעד בעולם, ויהיה לך מה לתרום.
שנתיים וטיפה שאי אפשר לחבק אותך. להסתכל עליך. לצחוק איתך.

שנתיים וטיפה מאז שהלכת ואתה עדיין נוכח בחיים שלי ושלנו, וכל כך חסרים לי החיבוק, והזקן שהיה פעם דוקר והתרכך עם השנים...