לא מזמן נסעתי לבקר באחד מבתי הקפה המקסימים של ניירובי אחרי שהורדתי את סמיילי בגן שלה.
זה בית קפה שממוקם במרכזה של חנות בה מוכרים מוצרים של כל מני אמנים, בגדים ותכשיטים, דברי עור, תיקים ומזכרות בכלל. מן המקומות שמזכירים לי את בתי הקפה שאני אוהבת בארץ.
כל זה ועוד - הוא ממוקם בין הבית והגן - מושלם!
לאור עומס התנועה שגילית בדרכי לגן, החלטתי שבדרך חזרה אנסה כביש מעקף קטן.
הגעתי למסקנה שלחברת הסלולר שלי יש רשת
אינטרנט סלולרית דפוקה והפתרון היה להחליף חברה.
אז נופפתי לשלום לחברת Airtel
ועברתי לחברת Safaricom.
חברים מהארץ הביעו פליאה על שאי אפשר
לנייד את מספר הטלפון בין החברות, ובניסיון להגן על כבודן של חברות הסלולר
הקנייתיות החלטתי שהגיע הזמן לספר על אחד ההישגים הגדולים ביותר באפריקה בתחום
הסלולר ששמו M-pesa.
M-pesa זה קיצור של Mobile pesa (בסוואהילית, pesa זה 'כסף'). תשתית הטלפונים הניידים של חברת Safaricom משמשת
כפלטפורמה כלכלית למיליוני אנשים בכלל וקנייתים בפרט. כל מנוי של חברת הטלפון יכול
להפוך את הטלפון שברשותו לארנק דיגיטלי, לבצע באמצעותו תשלומים בחנויות, להעביר
כסף למנויים אחרים ולקבל כסף מהם, ואפילו למשוך כסף בכספומט. וכל זה בלי חשבון
בנק. ניתן לבצע המון פעולות בכל קיוסק (חושה זה לפעמים תיאור הולם יותר, ראו תמונה) שלפי הצבע שלו יודעים לאיזו חברת סלולר הוא נותן יותר שירותים: ירוק זה Safaricom ואדום זה Airtel. כולם מוכרים Bamba=כרטיסי גירוד לטעינת זמן אויר בטלפון, ונותנים גם שירותי M-pesa.
הרבה קנייתים מתנהלים כלכלית עם M-pesa. הם
מקבלים כך משכורת, שולחים כסף למשפחה, רוכשים בחנויות ומשלמים למוסדות הממשלה.
כשהגענו לניירובי לא הבנתי מדוע אין פה
חלוקת דואר. "איך אתם מקבלים את כל החשבונות?" שאלתי ונעניתי שהכל נעשה
דרך הטלפון ולא שולחים כלל חשבונות בדואר. הכל מנוהל דרך הטלפון הנייד, חכם או
טיפש כאחד.
השירות הושק ב-2007 ע"י 3 ספקיות
הסלולר הגדולות בקניה וטנזניה: Vodaphone,
Safaricom, Vodacom. מאז
נכנס השירות לפעולה גם בדרום אפריקה, הודו ואפגניסטן, וב-2014 הושק במזרח אירופה.
כל התשלומים, ההעברות, ובירורי היתרה מתבצעים באמצעות הודעות טקסט וסיסמאות וחשבון
המנוי בחברת הסלולר משמש כחשבון בנק. זהו בנק ללא סניפים המאפשר ללקוחותיו לבצע
פעולות בכל קיוסק ואפילו באמצעות חברים. העמלות על פעולות הן נמוכות משמעותית מאשר
עמלות הבנקים, מה שמעודד את השימוש בשירות. הרעיון עלה לאחר שהתפתח בקניה מסחר
בזמן אויר – אנשים היו מעבירים זה לזה זמן אוויר כשווה ערך לחוב כספי.
השירות כל כך קל ופשוט לשימוש שעד שנת
2010 הוא הפך לשירות הפינאנסי מבוסס טלפון נייד המצליח ביותר בעולם המתפתח. עד סוף
שנת 2011 הוא צבר 17 מיליון משתמשים בקניה לבדה ותרם להורדת שיעור הפשיעה עקב
הפחתת כמות הכסף המזומן שאנשים נשאו עימם.
כיום, חברות סלולר נוספות מציעות שירותים
דומים ומספר המנויים לשירות בחברת Safaricom ירד לכ-14 מליון מנויים, ועדיין, מדובר בסכומי כסף עצומים שעוברים
במערכת מדי יום והעמלות מהוות 20% מהכנסותיה של Safaricom.
אז יש בניירובי פיצה דומינו.
יש משהו משמח בדברים קטנים שאתה מכיר ממקום אחר יותר, מערבי יותר.
הם אמינים, אפשר להזמין בטלפון או באינטרנט והשליחים מגיעים די מהר.
והפיצה טעימה! אפילו טעימה מאוד!
פעם אחת הלכנו לאחד הסניפים שם גם יכולנו להראות לסמיילי איך מכינים את הפיצה מרידוד הבצק ועד שלב התנור.
מה שמשך את תשומת לבי היא מערכת העדכונים של דומינו: מרגע ביצוע ההזמנה ועד לביס הראשון, מופיעה ההזמנה על צג מיוחד עם סטטוס ההכנה שלה. משהו דומה לטבלת ייאוש...
עכשיו, אני לא רוצה להציק, אבל באמת שאני סקרנית לדעת איזו בדיקת איכות (שלוקחת מעל 2 דקות) עושים לפיצה, כי לדעתי בדיקת האיכות האולטימטיבית היא הביס הראשון...
כולכם יכולים להירגע, הפיצה עברה את בדיקת האיכות שלי, כולל הזיתים!
רק הצעת ייעול אחת לי לאנשי דומינו:
אולי כדאי להכניס גם את לחם השום לבדיקות האיכות.
כך בשאיפה לא נקבל שוב לחם שפוזרה עליו אבקת סוכר במקום אבקת שום...
לרגל סיום החופשה הקצרצרה (32 ימים, אבל מי סופר...) בין השלישים, ולרגל שובנו לשעות העומס של התנועה בניירובי, החלטתי לחלוק כמה מראות מהדרך לגן.
באופן יחסי, אנחנו ברי מזל משום שאני מצליחה להגיע לגן ברוב הבקרים תוך 15-20 דקות וחזרה הביתה תוך כ-30 דקות אלא אם יש משהו יוצא דופן. עוד דבר נחמד הוא שהדרך ברובה יפה. באמת יפה. למרות שזו נסיעה בתוך העיר יש אזורים ירוקים בדרך ופריחה מרובה.
יש כמובן באמפרים, ובורות בכביש, ונהגים שגורמים לי לפקפק באמת במערכת לימודי הנהיגה הקנייתית, אבל באופן כללי, הדרך ואני עברנו תהליך הסתגלות קצר והתחברנו. חביבים עלי במיוחד בקרים בהם אני מגלה שמישהו תיקן בור אימתני בכביש, או לחילופין בוקר אחרי סופ"ש גשום במיוחד שבדרך כלל מגלה בורות חדשים שנפערו בכבישים (כן, למי שלא ידע, בקניה הגשם פוער בורות בכבישים. הלוואי והייתה זו בדיחה...).
אז הנה, קצת תמונות יומיומיות מהדרך:
הבניינים האלה תמיד מזכירים לי את סין ובהחלט יש מצב שסינים בנו אותם.
חלק ניכר מהנהגים שגורמים לי להרמת גבה הם נהגי התחבורה הציבורית - המטאטו (Matatu). אלה מיניבוסים שמהווים חלק ניכר מהתחבורה הציבורית בניירובי וקניה בכלל.
נהגי המטאטו עוברים השתלמות באלתורים. אין כביש שאינם מסוגלים לעבור בו, אין עומס שהם לא יבצעו בו עקיפות מטורפות, ואין רכב שהם לא ינסו לעבור מכל כיוון אפשרי. זה לא מצב דמיוני למצוא את עצמך נוסע בנתיב שלך כשמעבר לסיבוב מגיח מטאטו במהירות מופרזת, כשהוא בכלל נוסע בנתיב שלך וצופר לך שתזוז!
למען האמת אני מאמינה שאין זו הפעם האחרונה שאני מזכירה או מצלמת מטאטו. הם פשוט דומיננטיים ביותר בחיי כל תושבי ניירובי.
מה שיפה זה לראות את כל הסיסמאות והציורים שמעטרים את הרכבים שלהם. חמש דקות בצדו של כביש סואן מספקות אין ספור סיסמאות שרובן בעלות אופי דתי, אם כי בנתיב שלי יש כמה מטאטו שמצאו לנכון לקשט את הרכב במילה GMAIL או מישהו ששומר אמונים ל- MELISSA.
מראה נפוץ מאוד בצדי הדרכים בניירובי הוא משתלות. כל שטח ירוק משמש בית גידול ומחסן שתילים, רק שלדעתי מקבלים את השתילים עם נמלים מובנות...
ה"משתלה" ליד SARIT CENTER
אלה שולי המדרכה
משתלה נוספת בדרך לגן
ועוד תופעה - כביש שמופיע במפה כעורק תנועה ראשי אך מתגלה במציאות כדרך שהעירייה החליטה לסגור לתנועת מכוניות באופן די הרמטי הכולל הפיכתה לדרך עפר וחסימה בעמודי בטון...
אפשר לקנות הכל בצדי הדרך. חומרי בנייה נפוצים מאוד...
וכמובן, מסעדות פועלים וקיוסקים:
ולסיום, אחת ממדבקות הרכב המוצלחות שראיתי בניירובי:
*** סרטון למשקיעים שהגיעו עד הלום - קטע נסיעה בניירובי - משכונה ירוקה ויקרקרה ישר אל הפחונים שמעבר לראש הגבעה...
ברדיו ברקע לקראת סוף הסרטון קטע מתכנית בוקר קנייתית שעוסקת בבעיה מהותית ואקוטית: מדוע גברים קנייתים לא אוהבים נשים רזות ונמוכות ('קטנות').
